הערות על המצב: רשמי על וולקנים לאחר צפיה בפרק Fusion

1 – נראה שהוולקנים בכיוון הנכון. כן, הם אולי במחתרת (מחוץ לעולם הבית, מנודים), אבל סוף סוף הם התחילו לאכול בשר!
הם נראים כמו אלטרנטיבה למימסדיות הוולקנית המיינסטרימית שאנחנו רגילים לראות בסטאר טרק.

2 – אז מה ראינו עד היום? ראינו ארבעה סוגי וולקנים עד היום. הראשונים, יהירים, "בטוחים בעצמם" ( בפרק הראשון היה את האוזן שהרים את קולו ו"וחשף את מבושיו") . התוודענו לט'פאל שבאה מהמֵיין סְטְרִים הזה.
השניים, נזירים שמשקרים, שבהיותם וולקנים אדוקים, לצערנו, המיתו קלון על כל העם הוולקני שכעת נראה לנו כמו חבורה של צ'חצ'חים אינטלקטואליסטים, מאפיונרים במסווה של עם נאור (האם לא כל מאפיונר חי במסווה של צדיק?).
השלישיים, אלטרנטיבה! הנה הם, כבר שנים בחלל, כמו עדה קטנה של ישראלים שיצאו לחפש את עצמם, הוולקנים האלה יצאו להודו שלהם, לאשְרם. לוחצים את היד, אוכלים בשר, מוותרים על מדיטציה (ההפך מהודו אבל בהפוכה), חולמים חלומות, מרגישים. הם גם רגועים יותר, כיף להם להסתובב בחלל. אבל בפרק הזה יש גם אונס. טוב, כאלה הם בני האדם, מחפשים את עצמם במזרח, שמחים לרב, אבל גם אונס כנראה הוא צורך אצל חלק מאיתנו העשֹבים. אוי, התכוונתי לוולקנים, סליחה.
הסוג הרביעי, אלה הם מושאי ההערצה שלי, וולקנים כמו ספוק, השגרירה ולאר ("כוכב נופל" פרק 23) וגם, אם יורשה לי לחזות, ט'פאל. אלה הם וולקנים שהתחילו בראשית ימיהם במיין-סטרים, אך עם הגיל והבגרות הם גילו שלא הכל כפי שהוא נראה ושמתחת למעטפת ההיגיון יש עוד משהו. הם הגיעו לשליטה בהגיון אך חרגו ויצאו וגילו עולם חדש. עולם של חברות, עולם של קרבה ורגישות.

3 – ט'פאל, כמובן, היא עדיין ינוקא, אך היא ינוקא עם פוטנציאל, והפוטנציאל הזה מתממש לנגד עינינו. מספיק לראות את פרקי העונה הראשונה כדי לקלוט על מה אני מדבר. אין עוד סדרת טרק שהביאה למיצוי פוטנציאל כמו אנטרפרייז והעלתה אל ראש חוצות את כוכביה וט'פאל בראשם, ועוד בעונה הראשונה, אלוהים אדירים. אפשר לזהות בה סימני שליטה מובהקים ככוכבת הראשית של אנטרפרייז.
עולה לי בראש תמונה של ספוק מול קירק.
מעולם לא התלהבתי מקירק. אמריקני ממוצא שהמשפט space may be the final frontier, but it's made in a Hollywood basement, של הצ'ילי פפרס מקליפוניקיישן, נכון לו. לעומתו, ספוק הראה גדילה ובגרות, הרחיב את גבולות האינטלקט ופתח לנו אפשרויות חדשות. הוא היה הנביא בדורו, וכמו להקה טובה, הוא עדיין רלוונטי אחרי שנים.
אם נשים את ט'פאל מול ארצ'ר תוצג לנו תמונה שהיא אמנם לא כמו הדוגמה הנ"ל אך יכולה להזכיר אותה רבות . התמונה כאן יפה הרבה יותר, אולי בגלל שאנטרפרייז גאונית הרבה יותר, חצופה הרבה יותר ושוברת מוסכמות הרבה יותר מהסדרה המקורית. כאן יש לנו את ארצ'ר, ממנו אני מתפעל. הוא לומד מה זה להיות בחלל בפעם הראשונה, הוא זה שכותב את ההיסטוריה על בשרו, הוא לומד שלא כולם אמריקנים חמודים ונחמדים ושהעולם בחוץ הוא לא משפחת בריידי. לזכותו ייאמר שיש לו ביצים ושהוא יודע להיות חוצפן כשצריך ואולי הוא אוכל אותה מידי פעם אבל הוא לא חוזר על טעויות פעמיים וזה מה שחשוב וזה מה שמדליק בו. המגרעה היחידה שלו היא שהוא אמריקני טיפוסי. ט'פאל לעומתו, יש לה אישיות של פצע פתוח אבל לא במובן הרע של המילה (ואין לי מושג מה הקונוטציה שעולה לכם בראש מפצע פתוח). מה זה פצע פתוח? נתחיל בהתחלה. קודם כל היא ממש צעירה, לפי השמועות בת 67, שזה פחות מאמצע החיים של האוזן הממוצעת ועל אף שמאז שהיא בייבי אוזן החדירו לה מיין סטרים לדם הירוק שלה באינפוזיה, היא עדיין צעירה ומושפעת מאד מהסובב אותה (משבר גיל ההתבגרות- ע"ע וולקנית מתבגרת ושמה ט'פאל). מה קורה לה? בפרק הראשון, כמו הפתעה נעימה, היא מראה מה זה להיות נאמן. בפרק Fusion, היא מתוודעת לאוזן שבסוף אונס אותה אבל קודם לכן, היא נשבית בקסמיו או יותר נכון במסר שהוא רוצה להעביר לה- אל תעשי מדיטציה ותראי איך זה מרגיש, היא נמשכת אליו, עושה דברים אסורים באמתלה של "התאהבות" והיא באמת לא עושה, וזו אחת הפעמים היחידות בהן היא באמת מרגישה משהו והחלומות שלה (איפה פרויד?) ואנחנו יכולים לראות את זה ממשי. אחרי האונס רואים את השבריריות שלה וזו לי הפעם הראשונה שבה ראיתי אוזן שברירית בכל הקריירה הטרקית שלי, בין אם זה אוזן זכרית או אוזן נקבית. בפרק Fallen Hero אנחנו מתוודעים לצד נוסף שלה- האכזבה שלה מהשגרירה ולאר, היציאה מהתמימות הוולקנית. אך לבסוף היא מעריצה אותה רמה אחת כפליים. כמובן שיש את סצינת הנשיקה עם ריד (May I call you T'pol?), את סצינת "דוקטור, תריץ עוד בדיקה, יש לי כאב ראש" מהפרק "כלבים ישנים" ואת סצינת "אני לא חוזרת לספינה הוולקנית כי זה יסתור את הוראות הרופא" מהפרק "הצללים של פג'ם". בסיכומו של דבר, גברת ט'פאל שלנו היא הכוכבת האמיתית של הסדרה. למרות שארצ'ר נבחר להוביל על הנייר ובכתוביות ואני ממש אוהב אותו, היא הכוכבת בפועל, היא זו שאת רכבת ההרים הרגשית שהיא חווה אני רוצה לראות, אליה אני כּמהַ, אותה אני רוצה להכיר.

4 – הוא עוקב אחרי עורב במרחבי הספינה. הוא שומע נקישות על פלדה, מתקרב. נפח שדופק על סדן. הוא מסתובב, הנפח הוא בן דמותו, יוצרו, ד"ר סונג, בידו הוא מחזיק כנף, מכניס אותה לדלי המים- עשן עולה. דאטה הוא הציפור, הוא עף ברחבי הספינה, שומע נקישות על פלדה, הוא עף אל הרעש, רואה את יוצרו- עשן עולה. הוא יוצא מהספינה אל מרחבי החלל האין סופיים, עף לו. הוא מתעורר מהחלום.
היא יצאה מהמתחם בלי רשות,היא הולכת ברחוב בסן פרנסיסקו, עשן יוצא מהבלטות, היא עטופה כולה כדי שלא יראו את אוזניה, כדי שלא יזהו אותה, גופה ארוך, רגליה מגיעות עד אין קץ, מגפיים עם עקבים סקסיים. מוזיקה כאוטית- היא נמשכת אליה. היא עוברת בדלת ונכנסת לבאר ומתיישבת. העבירה על החוקים בשילוב עם המוזיקה מרגשות אותה, היא מרגישה חיה, בפעם הראשונה בחייה היא באמת חיה.

הוא עוקב אחרי הנקישות, היא מקשיבה למוסיקה כאוטית.
נקישות הלב שלו הן, והמוסיקה היא נפשה- הוא רוצה לב שיפעם, והיא, נפשה אינה יודעת שקט.
בשני החלומות מסמל העשן את הרצון לצאת מגבולות העצמי של שתי הדמויות.
הוא יוצא אל החלל הבלתי נגמר של להיות אנושי.
היא הולכת בעיר החשוכה,עשן ברחובות, כמו בורחת מהממסד החונק, מחפשת את ליבה.
הוא יוצא אל החלל האין סופי, היא מוצאת את חייה במוסיקה הלא מובנת.

______________________________________________________________

משנתו של בז
מתוך "התרה", שולמית אפפל, 1989

אַתָּה יָכוֹל לְאַלֵּף בַּז

וְעֲדַיִן לֹא תְּשַחְרֵר אוֹתוֹ מֵהַקּוֹד הַגֶּנֶטִי

שְלֹשָה שָבוּעוֹת וְיֵשׁ לְךָ בַּז מְאֻלָּף

וְאֵין לְךָ בַּז

אֲפִילוּ רָצָה אֵינוֹ יָכוֹל

לְהִנָּקוֹת מֵעִנּוּגוֹ הַטְּרוֹם אִלּוּפִי

לְהָטִיל יְצִיאוֹתָיו הַמְפֹאָרוֹת מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה

כָּמוֹהוּ כִּמְאַלְּפוֹ לֹא חַי אֶלָּא

לְשַמַּש כְּלִי לְגוּפוֹ

פֶּרֶא מוּלָד וּפֶרֶא לִשְמוֹ

בֵּין שֶׁהוּא מְאֻשָׁר וְעַד שֶהוּא נִשְבָּר

הוֹלֵךְ מֵעִם שֶׁבָּא בָּרָעָב וּבַתְּשׁוּקָה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *