גודל החיבור

הרבה שנים שאני אוהב סטר טרק, הרבה מאד שנים. אני חושב שעוד מעט 15 שנה. 15 שנה רשמית, בטח 20 שנה אם מחשיבים את כל הפעמים שהייתי ממהר הביתה מהיסודי כדי לראות את הפרקים של שתיים בצהריים.

תמונה שכל פעם חוזרת לי היא זו של פיקארד… בפרק הלפני אחרון, שמו Preemptive Strike.
זה הפרק שבו רו לארן (מישל פורבס) קצינה באג'ורית, חוזרת לאנטרפרייז כדי לקבל משימת הסתננות למאקי אחרי שהלכה לעשות קורס מודיעין בסטארפליט, ולאחר התחלה רעה שלה אי שם בעונה 5 (שהופכת לטובה) , היא הופכת להיות קצינה מוערכת בספינה ודמות אהובה בסדרה.

בפרק האחרון היא נשלחת להסתנן למאקי, ארגון מורדים באג'ורי ששם לו למטרה להילחם בכיבוש הקרדאסי של בייג'ור. בסוף הפרק היא בוגדת בסטארפליט ומגלה לספינות המאקי שסטארפליט טומן להן פח וכך בוגדת באמון הבלתי מסויג של קפטן פיקארד שגם הוא שותף למשימת ההסתננות שלה.

הפרק מסתיים ברייקר המאוכזב שמוסר לפיקארד את הדוח שלו ובפיקארד שלא מגיב לו אלא שקוע במחשבותיו, מאוכזב מאוד ממה שקרה, כשהמצלמה מתחילה סיבוב לקראת פניו עוד מהגב, שפתיו קפוצות, מבטו עמוק, כועס ומאוכזב.

כך הרגשתי הערב.

לא במובן של בגידה, אלא במובן של להסתכל למציאות בלבן של העין ולהבין שזה מה שיש. לא אהבתי את מה שקרה לי, לא הרגשתי טוב, החמצתי. חַטָּאת. אני תמיד נזכר בפרק הזה ברגעים קשים. אני תמיד מסתכל על פיקארד כשאני חושב על דמות של מנהיג. אחד שעושה קודם את מה שנכון למשימה, מעבר למה שטוב לו, גם אם זה יכאב או יגמר בתחושה מרה… תחושה של "צריך לספוג ולהמשיך" שכל כך מתחברת לי עם האישיות שלו, של אחריות בלתי נגמרת ושל עומק בלתי נגמר של מנהיגות.

מקרים ומצבי רוח שבאים בעקבותיהם מעוררים בי רצון לראות פרקים מסוימים. אני תמיד חוזר אליהם כשאני רוצה לחדד את התחושות שלי או כדי להבין משהו בהן שלא לגמרי מובן לי, או שיבטא את איך שאני מרגיש באותו רגע. בין כה וכה חלק גדול באישיות שלי נבנה תוך כדי הסתכלות על הדמויות האלה, הפרקים האלה הם ביטוי של מצב נפשי מסוים, זה גודל החיבור שיש לי עם הסדרה הזו.