הטוב משני העולמות

[כרגיל, אני מצרף את הדיסקליימר, למרות שהוא לא באמת נחוץ: אם לא ראיתם את פרקי "הטוב משני העולמות", הפוסט הזה הוא לא בשבילכם]

צמד הפרקים שמסיים את העונה השלישית ופותח את הרביעית של "הדור הבא" הוא הפרק הכפול הראשון בסדרה, ונחשב לאחד מפרקי המפתח החשובים והטובים בסדרת הדור הבא ובסטאר-טרק בכלל. אישית, צפיתי בו פעמים ספורות, ומסיבה כלשהי הוא השאיר עלי רושם לא מוצלח במיוחד. החלטתי שהגיע הזמן, שנים לאחר צפייתי האחרונה בו, לחזור ולנתח מה בדיוק קורה בפרק הזה.

כמו בהרבה מקרי סטאר-טרק אחרים, גם כאן מבחינתי העלילה ה"רשמית" היא רק תפאורה למסר מסוים שרוצים להעביר לנו – והפעם "הטוב משני העולמות". אז על אלו עולמות מדובר?

הבורג, חבורה של אוטומטונים רצחניים בעלי תודעה קולקטיבית ויצר מגלומני בלתי נלאה, הם בעצמם התגלמות לכאורה של "הטוב משני העולמות", בהיותם מעין מיזוג מחריד בין יתרונות החיים למעלות המכונה, ואשר משתמשים בטקטיקה של הטמעת גזעים נוספים לתוך הקולקטיב שלהם כדי להשתפר ולהגיע קרוב כלל הניתן לשלמות (גישה הפוכה לחלוטין, אגב, מזו של דאטה – אשר גם הוא שואף להתקרב לשלמות, רק שמבחינתו השלמות הזאת תושג ע"י התפתחות אישית שלו עצמו ותוך השמת בן-האנוש כמודל לחיקוי).
אז בנוסף לשני העולמות שכבר יש להם, הבורג מגיעים למסקנה שהם אמנם יכולים להטמיע את המין האנושי לתוך הקולקטיב שלהם, אבל זה לא יתרום להם הרבה (הממ…). מה שכן יכול לעזור להם, זה להוסיף לקולקטיב קול יחיד שידבר עבורו. לא בדיוק מנהיג, יותר "דובר". הבורג רוצים להינות גם מייתרונות עולם התודעה הקולקטיבית, וגם מהייתרון שבהצבת קול יחיד בראש. פיקארד – הוא הטוב שבעולם היחידים.

קומנדר רייקר, מספר שתיים (או אחד, תלוי מאיפה מסתכלים על זה) נצחי, ניצב בפני הזדמנות נוספת לקבלת ספינה משלו. הוא השתנה, התבגר, התמתן, השמין וגידל זקן בשלוש השנים שלו כקצין ראשון על האנטרפרייז. הוא רוצה להינות משני העולמות – גם התענוג שבלשרת על הספינה הטובה ביותר בצי, וגם להיות דמות פיקודית משל עצמו. אבל כמו שפיקארד לא יכול להיות גם דובר עבור הבורג וגם קפטן של האנטרפרייז, כך רייקר לא יכול להיות גם קפטן של ספינה אחת וגם קצין ראשון בספינה אחרת. פיקארד נדרש להקריב את הקריירה שלו כקפטן כדי לשרת את הבורג, רייקר הקריב את שלו מרצונו כדי לשרת את פיקארד.

הוא אולי מרמה בפוקר, אבל כקצין ראשון על האנטרפרייז מעדיף לשחק בטוח – למגינת לבה של שלבי, קצינה צעירה ומבטיחה ששואפת לתפוס את מקומו של רייקר. האחרון, לעומתה, דווקא לא ממהר להתקדם בסולם הדרגות, ומרגיש מאוד נוח כ"מספר 1" על האנטרפרייז.

לפני הקרב הגדול, פיקארד מדבר במקרה עם גאיינן, בשיחה המהווה רמז לבאות – הוא מסייר בספינה לפני הקרב, כמו שאדמירל נלסון סייר בספינתו לפני קרב בטרפלגר. גאיינן מזכירה לו שנלסון לא חזר מטרפלגר, אבל פיקארד לא מתרגש – העיקר שהקרב הסתיים בניצחון. גאיינן מרגיעה ואומרת שככל שיש קומץ שישמור על "הרוח", האנושות תשרוד. ואכן, קפטן פיקארד נחטף ע"י הבורג, וקומנדר רייקר נשאר בעמדת פיקוד על האנטרפרייז בעוד הבורג עם פיקארד החטוף עושים דרכם לכדור הארץ.
פיקארד נלקח ע"י הבורג מכיוון שהוא מפקד על ספינת החלל החזקה ביותר של סטארפליט, והשימוש בדמותו כנציג של הבורג יחזק אותם מעבר לעוד הטמעה של טכנולוגיה או סתם תוספת של חיילים. הם בעצם מטמיעים את ה"קפטניות" שבו, את אותו רכיב מנהיגותי שחסר בתודעה הקולקטיבית. אבל כדי להינות מהרכיב הזה, הבורג היו חייבים לחבר את גופו של פיקארד ולמזג את אישיותו הייחודית לתוך הקולקטיב. הוא שונה ע"י הבורג, אבל לא עבר שינוי טוטאלי כמו חייל בורגי רגיל, אלא רק במידה מספקת כדי להשתלב בקולקטיב מבלי להיטמע בו. באופן סימבולי, כדי לעשות זאת, פיקארד השאיר את מדיו ואת מכשיר הקשר שלו מאחור.

כשפיקארד נואם על המסך מול רייקר, ואומר: "אני לוקיוטוס מהבורג. התנגדות היא חסרת תועלת. חייך כפי שהיו – הסתיימו. מעתה והלאה, אתה תשרת אותנו", דבריו רלוונטיים באותה מידה ליחסי סטארפליט-בורג, פיקארד-בורג וגם רייקר-פיקארד.
מוקדם יותר שלבי האשימה את רייקר שהוא לא יודע לקבל את ההחלטות הגדולות. אבל ברור לנו שרייקר הרבה יותר בוגר, שקול ורציני מהקומנדר הצעירה שמקבלת החלטות חפוזות ואמוציונאליות. כעת בכסא הקפטן של אנטרפרייז, רייקר צריך לקבל את ההחלטות, והוא מקבל את ההחלטה הקשה (והנכונה) להקריב את פיקארד אם זה יאפשר להציל את כדור הארץ.

המנטרה "התנגדות היא חסרת תועלת", הוחלפה כעת בפי לוקיוטוס ל"התנגדות היא חסרת תקווה". ביטוי אנושי, ולא מכאני. ביטוי שמתכתב עם דבריה של גאיינן מוקדם יותר, כי כל עוד יש מי שישמור על "הרוח", האנושות תשרוד. מבחינת הבורג, הרוח אינה רלוונטית. הם יודעים לזהות רק ייתרונות מוחשיים, טכנולוגיים, מדידים. לכן רוחו של פיקארד יכולה הייתה לשרוד, לכן הבורג לא הצליחו באמת לזהות את הטוב שבעולם האנושי. כי קפטן אפשר להחליף בתפקיד, אבל את רוחו של האדם – לא.

האנטרפרייז עכשיו צריכה להילחם לא רק בבורג, אלא בידע ובניסיון החיים של ז'אן לוק פיקארד.
ושוב גאיינן מגיעה עם תובנות עבור הקפטן – רייקר, הפעם – ומזכירה לו שלספינה יכול להיות רק קפטן אחד ברוח, ושהוא לא יכול לנצח בקרב הזה בלי להשאיר את פיקארד מאחור ולקחת את הפיקוד לעצמו. זה הרגע שרייקר מגייס את כל כישורי הפוקר שלו – התכונה שמייחדת אותו בצוות, הייתרון שלו כאינדיבידואל מול הקולקטיב – בשביל לבלף בכל החזיתות. גם להחזיר את פיקארד הבייתה, וגם לעצור את הבורג מלהטמיע את כדור הארץ.

אז מה המסר? אינדיבידואליזם שולת!!1
פשטני משהו בסופו של דבר, אבל אסור לוותר על הזהות הייחודית שלך. היא הייתרון שלך בעולם, היא הטוב שבשני העולמות ובזכותה תשרוד. לו פיקארד היה מוותר על הזהות שלו לחלוטין, לא היה ניתן להציל אותו. לו רייקר היה מוותר על הזהות שלו לחלוטין, הוא לא היה מנצח את לוקיוטוס.

יכול להיות שלא הוגן לשפוט את הפרק הזה כל כך הרבה זמן לאחר מועד יצירתו. יכול להיות שכאשר שודר במקור הוא היה הרבה יותר מסעיר מאיך שהוא נראה היום – כמעט 19 שנה מאוחר יותר. בעיני המסר היה ונשאר פשטני מדי. הדילמה הידועה של הקרבת אדם אחד – רם מעלה או חבר קרוב ככל שיהיה – כדי להציל מיליונים כבר נשחקה עד דק (כולל בסטאר-טרק עצמה, אם כי מזוית אחרת, ע"י ספוק בסרט "זעמו של חאן"), וברור לחלוטין שאף אחד לא יעלה על דעתו להרוג דמות ראשית בסדרה בצורה כזאת (בכל זאת, לא ג'וס ווידון היה אחראי שם על ההפקה). אך יכול להיות שחלק מהסקס-אפיל של הסדרה הזאת הוא להביא לנו את אותם מסרים ידועים, ולעתים פשטניים, כשהם ארוזים בעלילה טובה ותפאורה מקלקר זול.

סרט הטרק הכי משפחתי שיש

[דיסקליימר: המאמר הזה מניח שצפיתם בסרט "מסע בין כוכבים: דורות" לפחות פעם אחת, והוא מתייחס לנעשה בסרט לא בהכרח לפי סדר קרות האירועים. שהרי לזמן אין משמעות ;-)]

"דורות", שיצא לאקרנים ב- 1994, לאחר סיום הפקתה של סדרת "הדור הבא", הוא סרט הקולנוע הטרקי הראשון בכיכובו של צוות האנטרפרייז D. הקונספט שעמד מאחורי הפקתו היה "העברת שרביט" מצוות הסדרה המקורית ה"זקן" אל הדור הבא, והתוצאה היא סרט שסיפור הרקע שלו הוא רק תפאורה לסיפור רחב יריעה הרבה יותר של שושלת האנטרפרייז על מפקדיה, שושלת פיקארד על בניה, משפחה, הגשמה עצמית וחלומות.

לא פלא, אם כן, שהסצנה הראשונה בסרט מציגה את קירק, סקוטי וצ'כוב אפורי השיער, שנשלפו ממנעמי הפרישה כדי ללוות את השקתה של אנטרפרייז חדשה – גירסה B. הנווט המקורי, היקארו סולו, נעדר מהטקס, ואת מקומו על הגשר תופסת סג"מ דמורה סולו בתפקיד נווטת האנטרפרייז החדשה – גם "בת של" וגם נווטת – יותר סימבולי מזה אין.
קפטן קירק מוצא את עצמו תוהה בקול רם מתי סולו מצא לעצמו זמן למשפחה, וסקוטי עונה לו "אם משהו חשוב לך, אתה מפנה לו זמן". האמירה הזאת מאוד משמעותית מכיוון שהיא מציגה את כל מושגי המפתח של הסרט: זמן, קריירה, משפחה והדברים שחשובים לנו בחיים.

קפטן קירק נותן את האות "לצאת לדרך" וכמובן שלאחר לא יותר מעשרים שניות, האנטרפרייז נדרשת להיכנס לפעולה מבצעית. מפקדה של גירסה B הוא אמנם בדרגת קפטן, אבל הוא מפגין חוסר ביטחון וחוסר נוחות ביכולותיו וביכולותיה של הספינה שלו. לאחר שהססנותו של הצעיר עולה בחייהם של נוסעי ספינה אחרת, קירק, סקוטי וצ'כוב נקראים אל הדגל כדי להפעיל את ניסיונם רב השנים ולהציל לפחות חלק מהמצב, שברור שהצוות הצעיר של האנטרפרייז B אינו מסוגל להתמודד עמו.

לאחר שקירק מקריב את עצמו כדי לחלץ את האנטרפרייז מהברוך, אנחנו יכולים לעבור 80 שנים קדימה – אל "הדור הבא".

אנחנו רואים שוב ספינה בשם אנטרפרייז, אבל הפעם היא מדגם מאוד ישן וכלל לא חללי. צוות הדור הבא נמצא בעיצומו של טקס מקורי, משעשע ולא ממש צבאי, לציון העלאתו בדרגה של וורף, הממחיש לנו כמה הם אמנם קולגות אבל מתנהגים ממש כמו משפחה. פיקארד מהרהר איך היו חיים בעבר הרחוק בתקופה שהספינה הזאת שייכת אליה – בלי מחשבים, רק הרוחות והים והכוכבים מדריכים אותך. בדיוק אותו סוג הירהורים שקירק העלה בעת השקת האנטרפרייז B. ואז הוא מקבל הודעה אישית מכדור הארץ המספרת שמשפחתו היחידה – אחיו רוברט ואחיינו רנה – נספו בשריפה. פיקארד המום ומתכנס בתוך עצמו. במשך הקריירה הארוכה שלו כקצין בצי הוא נמנע מיצירת משפחה לעצמו, כאשר הוא מניח שאחיו רוברט ידאג להמשך קיומה של שושלת פיקארד, ועכשיו הוא צריך להתמודד עם מציאות חדשה ששום דבר לא הכין אותו אליה.

רק כשטרוי תופסת את פיקארד מסתכל בתמונות, הוא סוף סוף נשבר. אחיו היה הצד השמרן במשפחה, אבל אחיינו רנה תמיד היה חולם, תמיד שאף להגיע לכוכבים, להיות קצין בצי. ז'אן-לוק ראה בו תחליף לבן משלו. ראה בו את הדור הבא שיילך בדרכו, ימפה כוכבים, יפגוש תרבויות חדשות ויילך לאן שאף אחד עדיין לא הגיע… תמיד חשב שרנה יקבל את כל הטוב שבחיים שהוא לא חיפש לעצמו. הוא תמיד שמע סיפורים על שושלת פיקארד המפוארת, ופתאום הוא מגלה שיש פחות ימים לפניו מאשר מאחוריו, ושאם הוא לא יעשה משהו ומהר אז לא תהייה יותר שושלת. הכל מונח על כתפיו הרזות של ז'אן-לוק פיקארד.

ד"ר סורן – שלכאורה אינו יודע על מה שעובר על פיקארד באותו זמן – לחוץ להשלים את ה"ניסוי" שלו בזמן. הוא אומר לפיקארד: "זמן הוא האש שבה אנו בוערים. זמני אוזל. אנו משאירים כל כך הרבה דברים לא גמורים בחיינו, אני יודע שאתה מבין". פיקארד משתנק. הוא מרגיש בדיוק כך. תמיד חשב שיהיה לו זמן למשפחה בשלב מאוחר יותר, ופתאום הכתה בו ההבנה כי הזמן שלו אוזל, כי אין לו סיכוי להעמיד משפחה בשלב זה של חייו.

במקביל (כי בכל עלילת סטאר-טרק טובה יש עלילה מקבילה), דאטה מהרהר ביכולתו להמשיך להתפתח. הוא מגיע למסקנה שכדי להמשיך להתקדם לכיוון הגשמת חלומו להיות אנושי, הוא חייב להעזר בשבב הרגש שד"ר סונג יצר עבורו. אבל מהר מאוד הוא מגלה שהדרך להגשמה עצמית רצופה מכשולים, ושכשמתחילים ללכת בה אין דרך חזרה. כמו שפיקארד הוכנע ע"י רגשות האשם והחרטה שעלו בו בעקבות אסונו המשפחתי, גם דאטה חש משותק נוכח בדיוק אותם רגשות שעולים בו בהקשר לחוסר יכולתו לעזור לחברו הטוב בעת צרה. דאטה אומר לפיקארד שהוא לא הציל את ג'ורדי מכיוון שהוא פחד. למעשה, אפשר להבין שפיקארד גם הוא פחד – פחד מהתמודדות עם הצורך להקים משפחה. דאטה מחפש את הדרך הקלה החוצה – הוא כה מיוסר ע"י הרגשות שמציפים אותו עד שהוא דורש שיכבו אותו (פעולה שעבור אנדרואיד שקולה להתאבדות), אבל פיקארד מסביר לו (ולעצמו) שחלק מהעניין זה ללמוד לחיות עם הרגשות. שהם קצינים בצי ושמצופה מהם למלא את תפקידם.

מסתבר שגם לסורן יש היסטוריה משפחתית. הוא איבד אותה כאשר הבורג תקפו את ביתו, והוא הוצל יחד עם קומץ אחרים ע"י הספינה שזעקה לעזרת האנטרפרייז B. מאז הוא מנסה לחזור לאותו מקום שהשמיד את קפטן קירק הזקן – האושר המוחלט – הנקסוס.
מאוחר יותר, על ורידיאן, סורן יספר לפיקארד שבעקבות התקפת הבורג הוא הבין שיש קבוע אחד ביקום – המוות. כולנו נמות בסופו של דבר והשאלה היא רק איך ומתי, הוא זורה לפיקארד מלח על פצעיו הטריים. הזמן הוא כמו טורף שאורב לנו, אומר סורן, וגם אם נצליח לעכב אותו קצת הוא יטרוף אותנו בסוף. אבל בנקסוס… בנקסוס אין משמעות לזמן. באמצעות הנקסוס אתה יכול להשלים את כל הדברים שתמיד רצית לעשות בחיים ולא היה לך זמן.

כך יוצא, שבניסיונו הראשון לעצור את סורן, פיקארד מוצא את עצמו בתוך הנקסוס בעצמו. הוא נוחת ישירות לחג המולד (אחד האזכורים הבודדים, אם לא היחיד, לחג דתי בסטאר-טרק), מוקף במשפחה מושלמת שמעולם לא הייתה לו. כולל, כמובן, אחיינו רנה, ילדים יפהפיים שפותחים מתנות מתחת לעץ האשוח, ואישה שיודעת להגיש לו תה ארל-גריי בדיוק כמו שהוא אוהב. פשוט אושר צרוף.
אבל משהו לא בסדר. משהו לא מסתדר. זה מושלם מדי. זה לא נראה נכון. פיקארד מבין מה הוא באמת צריך לעשות, ונותן לחלום להמשיך בלעדיו. כי כמו שהוא הסביר לדאטה קודם, חלק מהעניין הוא ללמוד לחיות עם הרגשות.
אז פיקארד עוזב את המשפחה הפיקטיבית שלו, ומוצא את קירק שהגיע לנקסוס גם הוא כדי לתקן את טעויות העבר – לומר לאהובתו שהוא רוצה להינשא לה במקום להודיע לה שהוא חוזר למדים. ובדיוק כשקירק מחליט שהוא מקריב את המדים לטובת המשפחה, פיקארד דורש ממנו שימלא את חובתו לצי ויעזור לו לעצור את סורן. כי חייהם של מיליוני בני אדם בסכנה.
בתחילה קירק מסרב בתוקף (כולל הערה צינית ומתבקשת על כך שהוא הציל את הגלקסיה עוד כשסבו של פיקארד היה בחיתולים), שהרי הוא כבר החליט שהוא מעדיף משפחה על פני מדים. אבל גם קירק לא מוצא את הרגע המושלם באמת שלו בנקסוס, והוא נע בזמן בניסיון למצוא את הנקודה הנכונה עד שגם הוא מבין שזה חלום מושלם מדי. לא אמיתי. שמה שבאמת חשוב זה "to make a difference". לחיות עם הרגשות, אבל לא להיכנע להם.

לאחר שהעברת השרביט מסתיימת, אנחנו נפרדים בפעם האחרונה מקפטן ג'יימס טי. קירק, שבחר לסיים את הקריירה המפוארת שלו, לא בעולם-חלום עם משפחה שמעולם לא הייתה, אלא בלהציל את העולם האמיתי פעם אחת אחרונה.

כשרייקר מגלה על שאיפותיו להיות "ילד גדול" ולקבל אנטרפרייז משלו, אנחנו מבינים שכל סיפור האנטרפרייז הוא שושלת משפחתית אחת ארוכה – מהמקורית של קירק, דרך גירסת B, ועד ה- D שמסיימת את חייה יחד עם הסרט הזה.

אקורד הסיום של הסרט מראה לנו את דאטה מתאחד עם החתול שלו "ספוט", כהמחשה מילולית ממש לכך שיש יותר מסוג אחד של משפחה. פיקארד מחבק את אלבום התמונות (תמונות, אגב, הן כמו רגעים קפואים בזמן) שלו ואומר שהזמן אינו אלא חבר לדרך, המלווה אותנו במסע, מזכיר לנו לנצור כל רגע מכיוון שהוא לא יבוא שוב. מה שאנחנו משאירים מאחור אינו חשוב כמו הדרך שבה חיינו.
הבחירה של סורן, למשל, הייתה לכלות את חייו בניסיון לשוב אל הנקסוס. הבחירה של פיקארד (ושל קירק, ושל דאטה ושל גאיינן) היא לחיות עם הרגשות (תרתי משמע) ולחיות חיים בעלי משמעות שתורמים משהו לעולם.

מפגש בפארפוינט

בכל פעם שמישהו אומר לי שיש לו המון דברים לספר אבל הוא לא יודע מאיפה להתחיל, אני עונה "בוא תתחיל בהתחלה ותתקדם משם לפי הסדר". אז כשאני רוצה לדבר על מסע בין כוכבים ואני לא יודע איפה להתחיל, אני ממלא אחר עצתי שלי ומחפש את ההתחלה;
מסע בין כוכבים בשבילי זה "הדור הבא". גם אחרי שראיתי את כל חלל עמוק תשע, וויאג'ר ואנטרפרייז, "הדור הבא" נשארה תחילת ההיסטוריה של הטרק בשבילי. ותחילתה של "הדור הבא" נמצאת בפרק "Encounter at Farpoint", אשר למרות התפאורה המצ'וקמקת והמשחק המביך לעתים, היה ונשאר אחד האהובים עלי.

"חלל. הגבול האחרון. אלה מסעותיה של ספינת החלל אנטרפרייז. משימתה המתמשכת: לחקור עולמות חדשים ומוזרים; לחפש צורות חיים וציוויליזציות חדשות; ללכת באומץ לאן שאף אחד עוד לא הגיע". מדקלם קפטן ז'אן-לוק פיקארד את הפתיח האלמותי, בוריאציה פוסט-מודרנית על מילותיו של קירק, המהווה את הצהרת הכוונות כפולת המשמעות של הסדרה, והפרק "מפגש בפארפוינט" מדגים את מימושה של ההצהרה הזאת.

הפרק נפתח בצילום המתקרב לאט אל האנטרפרייז D, כמו מסך תיאטרון הנפתח לחשוף את תפאורת ההצגה. כאן הכל קורה. בסצנה הבאה נחשף השחקן הראשי – הקפטן החדש של האנטרפרייז, ז'אן-לוק פיקארד, הצרפתי בעל המבטא האנגלי, יוצא לאור הזרקורים. קולו של פיקארד בתפקיד ה"מספר" (דמותו של פיקארד על המסך שותקת כשהוא מהלך בין חלקי הספינה ונותן לנו להגניב מבטים חטופים), מגלה לנו שהספינה אנטרפרייז ("יוזמה"), היא מסוג "גלקסיה", ושהוא – הקפטן – עדיין משתאה נוכח גודלה והמורכבות שלה. משימתה הראשונה של אנטרפרייז היא להגיע לפלנטה מסוימת אשר מאחוריה שוכן חלק גדול ובלתי מוכר של הגלקסיה, ואשר יושביה בונים את תחנת החלל "פארפוינט" (נקודה רחוקה).
כלומר תחילתו של הפרק הראשון של ההתחלה מספרת לנו בעזרת שורה של משחקי מילים על מקומו של האדם בעולם – רב תרבותי, צרפתי ואנגלי כאחד, אך מרגיש קטן ואבוד במרחבי הגלקסיה שטרם חקר, ונמצא בדרך לפרוץ גבולות חדשים.

עם סיומה של האקספוזיציה אנחנו מתחילים להכיר את שחקני המשנה, ומקבלים רמיזה על העיקרון שאולי כולם נראים פחות או יותר אנושיים מבחוץ, אבל לכל אחד נתונים אחרים. כך למשל שתי הדמויות הראשונות שמוצגות הן דאטה – האנדרואיד חסר הרגשות, ודיאנה טרוי – היועצת האמפאטית. ניגודים מוחלטים. בנקודה זו מתגלה גם הכוח המניע מאחורי הפרק, קיו – דמות בעלת מאפיינים כמעט אליים (godlike) אשר גם הוא לובש צורת אנוש. קיו מגיע לראשונה במדי קפטן שהיו רלוונטיים לפי מאות שנה ומדבר באנגלית שייקספרית. הוא מנסה להמחיש כיצד הזמן עבר אבל האופי האנושי לא השתנה ועדיין מחפש רק עם מי בשכונה אפשר לריב. פיקארד טוען שהאנושות התפתחה, ושהבעיה היא עם צורות חיים צדקניות שלא מעוניינות ללמוד אלא רק לרדוף ולשפוט כל מה שהן לא מבינות או לא יכולות לסבול. האם פיקארד יצליח להוכיח לקיו שהמין האנושי התקדם בחיים? שאנחנו רק נראים אותו דבר אבל מבפנים אנחנו שונים?

פיקארד מתייעץ עם האמפטית והאנדרואיד, מחליט לפעול בניגוד לעצתם, ומודיע לצוות ש"אנחנו נראה מה ספינה מסוג גלקסיה יכולה לעשות", וש"אנחנו הולכים לאמץ את המנועים הרבה מעבר לגבולות הבטיחות". הוא רוצה לראות אם אנחנו יכולים לרוץ מהר יותר ממה שזה לא יהיה שם בחוץ. במילים אחרות, אם המין האנושי רוצה לזכות במשפט היקום ולהמשיך במשימה לחקר הבלתי נודע הגלקטי, הוא חייב לקחת יוזמה (אנטרפרייז) ולהסתכן קצת. אבל בשלב הזה פיקארד עדיין חושב במונחים הקונוונציונאלים, של אויב בעל מאפיינים הנמדדים באותו סולם כמו שלו.

כאשר פיקארד וציוותו מייצגים אותו, קיו מעמיד את המין האנושי למשפט באשמה של היותו גזע אלים ואכזרי. פיקארד מציע לקיו לבחון את צוותו כדי להוכיח שהמין האנושי השתנה, וקיו מקבל את ההצעה תוך הכרזה על ההתמודדות עם תחנת פארפוינט כמקרה המבחן.

בעוד קיו טוען שהמין האנושי סובב סביב הרס ומלחמה, תכליתה של משימת פארפוינט היא לקדם את חקר החלל כדי להגדיל את מאגר הידע האנושי – ההפך המוחלט מהרס, מלחמה וחוסר סובלנות.
ברור שיש משהו בלתי שגרתי בתחנת פארפוינט, אחרי הכל היא אמורה לייצג את גבול החלל הנחקר, ואנחנו מקבלים שורה של רמזים לכך שיש לתחנה סוג של תודעה עצמית. זהו סוג של קונספט שקשה לנו לקבל – גוף דומם בעל תודעה? תכף השולחן שלי יתלונן שהנחתי עליו קפה חם.
קבלה של הרעיון הזה דורשת סוג של פתיחות מחשבתית שאנחנו לא רגילים אליה. כמו שההולודק נותן תחושה מציאותית לחלוטין למרות שאנחנו יודעים שהוא רק מערכת של קרני אור ואשליות, עלינו להפנים את האפשרות שהעולם אינו כפי שהוא נחזה.
מסתבר שאולי על האנטרפרייז הדמויות דומות חיצונית ושונות פנימית, אבל בחלל הבלתי מוכר יכולות להיות דמויות שאינן דומות בדבר לאנושיות חיצונית אך מגלות תכונות אופי אנושיות כמו כאב, צער, סיפוק, נקמה, אושר והכרת תודה. למציאות הנראית דומה יכולות להיות מאפיינים פנימיים שונים, ולמציאות הנחזית כשונה יכולים להיות קווי אופי מוכרים להדהים.

הפרק הזה שודר בספטמבר 1987, אבל הרלוונטיות של המסר שלו לא דהתה לרגע: כדי שהאנושות תמשיך להתפתח ולמצות את הפוטנציאל שלה, עליה לשמור על ראש פתוח, לקחת סיכונים, ולקבל את האפשרות שיש עוד צדדים למציאות כפי שאנחנו מכירים אותה בחושינו.

.