[כרגיל, אני מצרף את הדיסקליימר, למרות שהוא לא באמת נחוץ: אם לא ראיתם את פרקי "הטוב משני העולמות", הפוסט הזה הוא לא בשבילכם]
צמד הפרקים שמסיים את העונה השלישית ופותח את הרביעית של "הדור הבא" הוא הפרק הכפול הראשון בסדרה, ונחשב לאחד מפרקי המפתח החשובים והטובים בסדרת הדור הבא ובסטאר-טרק בכלל. אישית, צפיתי בו פעמים ספורות, ומסיבה כלשהי הוא השאיר עלי רושם לא מוצלח במיוחד. החלטתי שהגיע הזמן, שנים לאחר צפייתי האחרונה בו, לחזור ולנתח מה בדיוק קורה בפרק הזה.
כמו בהרבה מקרי סטאר-טרק אחרים, גם כאן מבחינתי העלילה ה"רשמית" היא רק תפאורה למסר מסוים שרוצים להעביר לנו – והפעם "הטוב משני העולמות". אז על אלו עולמות מדובר?
הבורג, חבורה של אוטומטונים רצחניים בעלי תודעה קולקטיבית ויצר מגלומני בלתי נלאה, הם בעצמם התגלמות לכאורה של "הטוב משני העולמות", בהיותם מעין מיזוג מחריד בין יתרונות החיים למעלות המכונה, ואשר משתמשים בטקטיקה של הטמעת גזעים נוספים לתוך הקולקטיב שלהם כדי להשתפר ולהגיע קרוב כלל הניתן לשלמות (גישה הפוכה לחלוטין, אגב, מזו של דאטה – אשר גם הוא שואף להתקרב לשלמות, רק שמבחינתו השלמות הזאת תושג ע"י התפתחות אישית שלו עצמו ותוך השמת בן-האנוש כמודל לחיקוי).
אז בנוסף לשני העולמות שכבר יש להם, הבורג מגיעים למסקנה שהם אמנם יכולים להטמיע את המין האנושי לתוך הקולקטיב שלהם, אבל זה לא יתרום להם הרבה (הממ…). מה שכן יכול לעזור להם, זה להוסיף לקולקטיב קול יחיד שידבר עבורו. לא בדיוק מנהיג, יותר "דובר". הבורג רוצים להינות גם מייתרונות עולם התודעה הקולקטיבית, וגם מהייתרון שבהצבת קול יחיד בראש. פיקארד – הוא הטוב שבעולם היחידים.
קומנדר רייקר, מספר שתיים (או אחד, תלוי מאיפה מסתכלים על זה) נצחי, ניצב בפני הזדמנות נוספת לקבלת ספינה משלו. הוא השתנה, התבגר, התמתן, השמין וגידל זקן בשלוש השנים שלו כקצין ראשון על האנטרפרייז. הוא רוצה להינות משני העולמות – גם התענוג שבלשרת על הספינה הטובה ביותר בצי, וגם להיות דמות פיקודית משל עצמו. אבל כמו שפיקארד לא יכול להיות גם דובר עבור הבורג וגם קפטן של האנטרפרייז, כך רייקר לא יכול להיות גם קפטן של ספינה אחת וגם קצין ראשון בספינה אחרת. פיקארד נדרש להקריב את הקריירה שלו כקפטן כדי לשרת את הבורג, רייקר הקריב את שלו מרצונו כדי לשרת את פיקארד.
הוא אולי מרמה בפוקר, אבל כקצין ראשון על האנטרפרייז מעדיף לשחק בטוח – למגינת לבה של שלבי, קצינה צעירה ומבטיחה ששואפת לתפוס את מקומו של רייקר. האחרון, לעומתה, דווקא לא ממהר להתקדם בסולם הדרגות, ומרגיש מאוד נוח כ"מספר 1" על האנטרפרייז.
לפני הקרב הגדול, פיקארד מדבר במקרה עם גאיינן, בשיחה המהווה רמז לבאות – הוא מסייר בספינה לפני הקרב, כמו שאדמירל נלסון סייר בספינתו לפני קרב בטרפלגר. גאיינן מזכירה לו שנלסון לא חזר מטרפלגר, אבל פיקארד לא מתרגש – העיקר שהקרב הסתיים בניצחון. גאיינן מרגיעה ואומרת שככל שיש קומץ שישמור על "הרוח", האנושות תשרוד. ואכן, קפטן פיקארד נחטף ע"י הבורג, וקומנדר רייקר נשאר בעמדת פיקוד על האנטרפרייז בעוד הבורג עם פיקארד החטוף עושים דרכם לכדור הארץ.
פיקארד נלקח ע"י הבורג מכיוון שהוא מפקד על ספינת החלל החזקה ביותר של סטארפליט, והשימוש בדמותו כנציג של הבורג יחזק אותם מעבר לעוד הטמעה של טכנולוגיה או סתם תוספת של חיילים. הם בעצם מטמיעים את ה"קפטניות" שבו, את אותו רכיב מנהיגותי שחסר בתודעה הקולקטיבית. אבל כדי להינות מהרכיב הזה, הבורג היו חייבים לחבר את גופו של פיקארד ולמזג את אישיותו הייחודית לתוך הקולקטיב. הוא שונה ע"י הבורג, אבל לא עבר שינוי טוטאלי כמו חייל בורגי רגיל, אלא רק במידה מספקת כדי להשתלב בקולקטיב מבלי להיטמע בו. באופן סימבולי, כדי לעשות זאת, פיקארד השאיר את מדיו ואת מכשיר הקשר שלו מאחור.
כשפיקארד נואם על המסך מול רייקר, ואומר: "אני לוקיוטוס מהבורג. התנגדות היא חסרת תועלת. חייך כפי שהיו – הסתיימו. מעתה והלאה, אתה תשרת אותנו", דבריו רלוונטיים באותה מידה ליחסי סטארפליט-בורג, פיקארד-בורג וגם רייקר-פיקארד.
מוקדם יותר שלבי האשימה את רייקר שהוא לא יודע לקבל את ההחלטות הגדולות. אבל ברור לנו שרייקר הרבה יותר בוגר, שקול ורציני מהקומנדר הצעירה שמקבלת החלטות חפוזות ואמוציונאליות. כעת בכסא הקפטן של אנטרפרייז, רייקר צריך לקבל את ההחלטות, והוא מקבל את ההחלטה הקשה (והנכונה) להקריב את פיקארד אם זה יאפשר להציל את כדור הארץ.
המנטרה "התנגדות היא חסרת תועלת", הוחלפה כעת בפי לוקיוטוס ל"התנגדות היא חסרת תקווה". ביטוי אנושי, ולא מכאני. ביטוי שמתכתב עם דבריה של גאיינן מוקדם יותר, כי כל עוד יש מי שישמור על "הרוח", האנושות תשרוד. מבחינת הבורג, הרוח אינה רלוונטית. הם יודעים לזהות רק ייתרונות מוחשיים, טכנולוגיים, מדידים. לכן רוחו של פיקארד יכולה הייתה לשרוד, לכן הבורג לא הצליחו באמת לזהות את הטוב שבעולם האנושי. כי קפטן אפשר להחליף בתפקיד, אבל את רוחו של האדם – לא.
האנטרפרייז עכשיו צריכה להילחם לא רק בבורג, אלא בידע ובניסיון החיים של ז'אן לוק פיקארד.
ושוב גאיינן מגיעה עם תובנות עבור הקפטן – רייקר, הפעם – ומזכירה לו שלספינה יכול להיות רק קפטן אחד ברוח, ושהוא לא יכול לנצח בקרב הזה בלי להשאיר את פיקארד מאחור ולקחת את הפיקוד לעצמו. זה הרגע שרייקר מגייס את כל כישורי הפוקר שלו – התכונה שמייחדת אותו בצוות, הייתרון שלו כאינדיבידואל מול הקולקטיב – בשביל לבלף בכל החזיתות. גם להחזיר את פיקארד הבייתה, וגם לעצור את הבורג מלהטמיע את כדור הארץ.
אז מה המסר? אינדיבידואליזם שולת!!1
פשטני משהו בסופו של דבר, אבל אסור לוותר על הזהות הייחודית שלך. היא הייתרון שלך בעולם, היא הטוב שבשני העולמות ובזכותה תשרוד. לו פיקארד היה מוותר על הזהות שלו לחלוטין, לא היה ניתן להציל אותו. לו רייקר היה מוותר על הזהות שלו לחלוטין, הוא לא היה מנצח את לוקיוטוס.
יכול להיות שלא הוגן לשפוט את הפרק הזה כל כך הרבה זמן לאחר מועד יצירתו. יכול להיות שכאשר שודר במקור הוא היה הרבה יותר מסעיר מאיך שהוא נראה היום – כמעט 19 שנה מאוחר יותר. בעיני המסר היה ונשאר פשטני מדי. הדילמה הידועה של הקרבת אדם אחד – רם מעלה או חבר קרוב ככל שיהיה – כדי להציל מיליונים כבר נשחקה עד דק (כולל בסטאר-טרק עצמה, אם כי מזוית אחרת, ע"י ספוק בסרט "זעמו של חאן"), וברור לחלוטין שאף אחד לא יעלה על דעתו להרוג דמות ראשית בסדרה בצורה כזאת (בכל זאת, לא ג'וס ווידון היה אחראי שם על ההפקה). אך יכול להיות שחלק מהסקס-אפיל של הסדרה הזאת הוא להביא לנו את אותם מסרים ידועים, ולעתים פשטניים, כשהם ארוזים בעלילה טובה ותפאורה מקלקר זול.
הסיכום שלך מאפיין את הסדרה כולה. גם לפני 20 שנה הדברים לא היו הרבה יותר חדשניים או פחות נאיבים.
כלומר, _קצת_, אבל לא הרבה.
חלק מזה נבע מהחזון של רודנברי, שלא התיר לסדרה ללכת לכיוונים נחושים יותר. הוא מנע מ-TNG להתבגר, ורק בעונה החמישית אחרי מותו, ועם תרומה לא קטנה של רונלד ד. מור, הסדרה באמת החלה לשבור את התבנית שהיא היתה לכודה בה – ואת המיצוי של תהליך ההתבגרות הזה כבר ראינו בסדרות הספין-אוף.
ועדיין, להן היה חסר איזשהו ניצוץ מיוחד של-TNG תמיד היה. אם זו הדינמיקה של הצוות, הייחוד של פטריק סטוארט כשחקן, לא יודע מה. משהו.