Detained
Director: David Livingston
עונה ראשונה – פרק 21
מעוכבים
במאי: דייויד ליוינגסטון
יוני וטראוויס מתעוררים בכלא, מוקפים בסוליבנים. הם מגלים שהם במתקן כליאה ושהסוליבנים לא מסוכנים כל כך.הם מגיעים למשרד של הקולונל גראט (דין סטוקוול) והוא מסביר להם שהם נכנסו לשטח צבאי ולכן יורטו. ארצ'ר מסביר שהם פשוט היו סקרנים ולא ידעו לאן הם נכנסים. גראט מתנצל על חוסר הנוחות אך אינו מרשה להם לעזוב.
בערב מגלה ארצ'ר שלא כל הסוליבנים רוצחים (לא כל הנוצץ זהב ולא כל המסריח גללים של חמור) מה"קבאל" ושיש סוליבןשפשוט רוצים לחיות בשקט והוא עובר חוויה מתקנת כשבגללו נלקח אב מבִּיתו לבידוד, אחרי שעת העוצר. שוב ושוב אנו רואים את יוני לאחר טעות שעשה שבגללה מישהו משלם את המחיר . זה הגיבוש שלו, כך הוא לומד, זו סדרת החינוך הפרטית שהוא מקבל מהיקום. הוא עושה טעויות ומישהו משלם עליהן, אני לא אתפלא אם בעונה השנייה או השלישית יהיו לו יותר קמטים על הפרצוף בעקבות כך. אין עוד קצין, אין עוד קפטן, אין עוד סדרה שבה דמות אחת עושה כל כך הרבה טעויות בשיפוט ובפיקוד כמו יוני ארצ'ר. זה מה שעושה אותו כל כך קרוב אלינו (זה ועוד כמה דברים), זה מה שעושה אותו אנושי, זה מה שעושה אותו לקפטן האמיתי ביותר שאני מכיר, ועם כל הכבוד לקפטן פיקארד, אני לא מכיר הרבה אנשים או שחקנים שיש להם כזו רמה של שחקנים שייקספיריים- ליתר דיוק, שלושה בעולם הפיקשן: פטריק סטיואט, ג'יימס גנדולפיני (הסופרנוס) ואנדריאס קטסולאס (ג'יקאר מבבילון 5). בכל אופן, בגלל ששיקספיריאנים אין הרבה, ארצ'ר הוא הדבר הקרוב ביותר למציאות שיש. אנחנו רואים כשכואב לו, אנחנו רואים כשהוא חסר אונים (גם זה קרה, כבר פעמיים, בעונה הראשונה), הוא כמוני כמוכם, על טעויות משלמים, וזה כואב.
ילדים מציירים פרחים צבעוניים על קירות הכלא שלהם. פריים של שתי שניות וחצי.
למה הצילום מתמקד בזה? מישהו פה מבין בקולנוע? מישהו מבין במסרים חבויים?
ארצ'ר וטראויס כבר מבינים שהשד העדתי לא נורא, ויותר מזה, זה בכלל לא שד. תעתועי הדמיון ותעתועי העבר, שאריות חינוך שאפשר ורצוי להשאיר בקופסה ולזרוק לים. לשם השוואה, אפשר לקרוא להם באג'ורים, אולי נארנים (בבילון 5), ספק פלשתינים (המחבר חוכך בדעתו לשני הכיוונים).
הם חוזרים לאבא שנלקח לבידוד ומציגים את עצמם. הסוליבן נראים מיואשים, כאלה שכבר ויתרו על מאבק. עצבות מתחילה לחלחל, העיניים שלהם אומרות הכל, העיניים שלהם כבויות, משחק גאוני, הכנה מצוינת של השחקנים, החוויה מועברת בשלמות. לשחקנים וצוות הכותבים תודה.
בשביל ארצ'ר ובשבילנו זה כמו לגלות שלא כל הרומולנים תככנים ושלא כל הקלינגונים לוחמים. האב מספר שכל הסוליבן הכלואים היו אזרחים שגרו בסקטור הטאנדורי ואז הקבאל (סוליבן שהפכו לחיילים ועברו השתבחות גנטית) החלו לתקוף ומאז לא מאמינים לשום סוליבן. מזכיר קצת את מחנות הריכוז שבנו האמריקנים ליפנים בארצות הברית מחשש שהם מרגלים. מזכיר אותנו, עם הסגולה, אנחנו כבר לא מאמינים בשום פלשתיני, אנחנו מפחדים מהם כמו מאש, אצל הישראלי הממוצע, כל פלשתיני הוא רוצח-מתאבד בפוטנציה, אפילו הילדים, אפילו הנערות הצעירות, לא סומכים על אף אחד, אנחנו קבורים בתוך הפחד שלנו, לא רוצים ולא מוכנים להוציא את הראש מהתחת ולהסתכל על השמש. אנחנו גרועים בדיוק כמו הטאנדורים. אנחנו לא עם סגולה, אנחנו עַם עובש ואנחנו לא העם עם הגולן, אנחנו העם עם הגועל. מגעיל אֶתְכֵם? תתמודדו.
הקולונל קורא לארצ'ר, הוא רוצה לקבל ממנו מודיעין על הקבאל. ארצ'ר לא עוזר, שישאל את הסוליבנים הכלואים הוא מחזיר לו מתחת לחגורה. "הם לא יעזרו לי", עונה סטוקוול. "אז למה הם כאן?"
"כשהחלה המלחמה החלו טאנדורים רבים לפחוד מהסוליבנים (כל היהודים מוצצי דם, כל הפלשתינאים מחבלים, כל הסוליבנים קבאל- הערת המחבר). הקבאל החלו לרצוח את הסוליבנים שלא הצטרפו לשורותיהם והמסכנים האלה לא יכלו ללכת למקום אחר, עדיף להם כאן. (!!!, ???) (על מי אתה חושב שאתה עובד, יא פקיד)
בשדר נוסף עם אנטרפרייז מתגלה מיקומו של הקולונל לצוות הספינה.
ארצ'ר רוצה להימלט מהמחנה ולעזור לסוליבן להשתחרר, אנטרפרייז מוצאת אותם ומשגרת להם קומיוניקייטור, ט'פאל שואלת/אומרת ליוני שהוא כבר החליט בעבר לא להתערב בתרבויות אחרות. במקרה הזה, הוא אומר, הוא עושה חורג מהכלל, והוא מצפה לשיתוף פעולה מלא ממנה.
ריד יורד לכוכב מחופש, בפעם הראשונה בסדרה, לסוליבן. טאקר יורד לכוכב במעבורת.
ריד מפעיל מטען, ובוא זמנית מתחיל טאקר לירות ולהוריד בניינים א-לה F-16 באמצע ג'נין .
ארצ'ר עוד מוחזק בתאו כשסטוקוול מגיע אליו מבועת וכועס: "לא היתה לך זכות להתערב" (בפעם השנייה בפרק הזה, שמדובר כאן על התערבות מבחוץ, יוני-תתחיל להבין את המסר- הלו?). יוני: "זה לא על הזכות שלי, זה על הזכויות שלהם. קולונל: "אין להם זכויות (מתוודא), הם איבדו אותם כשבני עמם התחילו לתקוף אותנו"…
ריד הסוליבני משחרר את יוני מידיו של הקולונל המבועת והבריחה מצליחה, כולם בורחים, אך האם הם ישרדו? מי יודע, אולי בעונה הבאה נפגוש את האבא הזה שפגשנו בפרק הזה בתור חייל של הקבאל אחרי שהוא עבר אסימיליישן וקיבל עור לטאה.
סוף.
כידוע, אין עדיין פריים דירקטיב בסדרה, אך יש מוטיב חוזר של לדבר על ולהזכיר את המילה ולהעלות רמזים בעניין. בלי ספק, מתפתחת כאן ציפייה לקראת כינון הדירקטיב. זה יכול לקרות בעונה הבאה (זה לא), זה יכול לקרות בעונה האחרונה (אולי, אם נהיה נחמדים), כנראה שלא ימהרו עם זה. זה תמיד יותר סקסי לדבר ברמזים מאשר לדבר גלויות (רק בטלויזיה, בחיים עדיפה תקשורת גלויה), תמיד עדיף מתח מיני על סקס בין הכוכבים- מאלדר וסקאלי…
מה עושה את הפרק הזה לשווה לצפייה? ועם כל הכבוד והזכרונות הטובים, זה לא דין סטוקוול. זה פרק על צדק חברתי.
הפרק משתף אותנו בחן ובחכמה על מה זה להיות מהגר חסר זכויות, ועוד במחנה ריכוז (מעצר). זה לא פרק על היות ארצ'ר אדם טוב או קפטן טוב וגם לא על ההתפכחות שלו ושל סג"ם טראויס מאשליית הסוליבן.
את השצף קצף שלי כבר הוצאתי מקודם, בכל זאת, הטור הזה הוא לא עלי. עוד נקודה אחת על הישראלים העכשוויים.
הנה מי שהיינו פעם, עם מפוזר בקצוות תבל ללא בית, ללא מקלט, היינו צריכים לסמוך רק על עצמינו, יתומים. אך עמים אחרים, מפחד עיוור, פחדו מאיתנו ועל כן שנאו אותנו, אמרו שאנחנו לוקחים את הפרנסה ועל כן צריך לסגור אותנו במחנות, להשמידנו.
ואז הקמנו מדינה, ואחרי 55 שנה, אנחנו נהיים בהוויה שלנו, כמו רודפינו, כמו שונאינו מהעבר, מסומאים מפחד, שנאה עיוורת, אפתיה מכוערת לחלש ולנזקק, חוסר התחשבות על גבול האבסורד בעם אחר.
כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על צדק…לאחר גיהינום…כמה אצבעות על ההדק.
ברגע אותנטי אחד ויחיד אומר קולונל גראט שאין להם זכויות- They have no rights…
הנה חוסר האותנטיות שלנו בתור עם:
העמדת הפנים: אנחנו מדברים על שלום, אנחנו רוצים שלום, רוצים שקט, רוצים לחיות בשלווה, רוצים עבודה, רוצים כלכלה וצמיחה. רוצים לתייר בארצות ערב ורוצים שיבואו לבקר בישראל. רוצים סוף סוף לנוח, עייפנו מלוויות שבועיות המוניות .
מה שאנחנו מסתירים: אין להם זכויות They have no rights… אנחנו רוצים שיעזבו אותנו בשקט, לא אכפת אם קשה להם, שישבו במחנות (ריכוז) שלהם ושיהיו בשקט, אנחנו מסתירים שלא באמת אכפת לנו מה קורה איתם, הם רחוקים . אנחנו חיים שהם אשמים בהכל בסופו של דבר, אנחנו מסתירים שאנחנו פוחדים מהם, אנחנו מסתירים שאנחנו יודעים שאנחנו גרמנו לזה ( ואני לא מדבר על האשמה אלא על אחריות) אנחנו מסתירים שאנחנו לא רוצים לקחת אחריות בעניין. גלגל הדמים בינינו הוא פשוט נוח מדי. מדברים על שלום אך באותו זמן אנחנו נהיים מדינת גזע עם חוקי גזע כמו חוק אדמות ליהודים בלבד. נכון, אולי צריך לחשוב הרבה אם אנחנו רוצים לחיות ביחד איתם באותה שכונה, אך הגיע הזמן לשבור את המעגל הזה. נכון, הכל יכול להיות, אך יותר גרוע זה לא יכול להיות ואולי שווה לקחת סיכון.
הנזק לנו: אנחנו מתים, הכלכלה מתרסקת, מצב הרוח רעוע, אין שלום, אין שקט, אין צדק, גם במדינות אחרות לא מתים עלינו יותר מדי, התרבות הקולקטיבית שלנו כעם רדוף מונצחת ומונצחת ומונצחת שוב ושוב ושוב.
הזנק להם: הם מתים, אין להם כלכלה, אין יותר מצב לרוח שלהם- הם מעדיפים למות… או להוליד עוד ילדים. אין שקט, אין צדק, יש שחיתות וחוסר וודאות תמידית, ראיס שלהם גוסס ונמאס להם ממנו, האכיל אותם בחרב ובבתולות, עוד נביא שקר, שילך כבר לעולמו. בזכותם, מתייחסים בעולם לכל מוסלמי כעל חוטף מטוסים בפוטנציה, התרבות שלהם כעם מיואש וכקורבן מונצחת, שוב ושוב.
התשובה ? אין לי כזאת, אני בסך הכל מבקר של סדרת טלויזיה, מה אני יודע?
תגובות אחרונות