בכל פעם שמישהו אומר לי שיש לו המון דברים לספר אבל הוא לא יודע מאיפה להתחיל, אני עונה "בוא תתחיל בהתחלה ותתקדם משם לפי הסדר". אז כשאני רוצה לדבר על מסע בין כוכבים ואני לא יודע איפה להתחיל, אני ממלא אחר עצתי שלי ומחפש את ההתחלה;
מסע בין כוכבים בשבילי זה "הדור הבא". גם אחרי שראיתי את כל חלל עמוק תשע, וויאג'ר ואנטרפרייז, "הדור הבא" נשארה תחילת ההיסטוריה של הטרק בשבילי. ותחילתה של "הדור הבא" נמצאת בפרק "Encounter at Farpoint", אשר למרות התפאורה המצ'וקמקת והמשחק המביך לעתים, היה ונשאר אחד האהובים עלי.
"חלל. הגבול האחרון. אלה מסעותיה של ספינת החלל אנטרפרייז. משימתה המתמשכת: לחקור עולמות חדשים ומוזרים; לחפש צורות חיים וציוויליזציות חדשות; ללכת באומץ לאן שאף אחד עוד לא הגיע". מדקלם קפטן ז'אן-לוק פיקארד את הפתיח האלמותי, בוריאציה פוסט-מודרנית על מילותיו של קירק, המהווה את הצהרת הכוונות כפולת המשמעות של הסדרה, והפרק "מפגש בפארפוינט" מדגים את מימושה של ההצהרה הזאת.
הפרק נפתח בצילום המתקרב לאט אל האנטרפרייז D, כמו מסך תיאטרון הנפתח לחשוף את תפאורת ההצגה. כאן הכל קורה. בסצנה הבאה נחשף השחקן הראשי – הקפטן החדש של האנטרפרייז, ז'אן-לוק פיקארד, הצרפתי בעל המבטא האנגלי, יוצא לאור הזרקורים. קולו של פיקארד בתפקיד ה"מספר" (דמותו של פיקארד על המסך שותקת כשהוא מהלך בין חלקי הספינה ונותן לנו להגניב מבטים חטופים), מגלה לנו שהספינה אנטרפרייז ("יוזמה"), היא מסוג "גלקסיה", ושהוא – הקפטן – עדיין משתאה נוכח גודלה והמורכבות שלה. משימתה הראשונה של אנטרפרייז היא להגיע לפלנטה מסוימת אשר מאחוריה שוכן חלק גדול ובלתי מוכר של הגלקסיה, ואשר יושביה בונים את תחנת החלל "פארפוינט" (נקודה רחוקה).
כלומר תחילתו של הפרק הראשון של ההתחלה מספרת לנו בעזרת שורה של משחקי מילים על מקומו של האדם בעולם – רב תרבותי, צרפתי ואנגלי כאחד, אך מרגיש קטן ואבוד במרחבי הגלקסיה שטרם חקר, ונמצא בדרך לפרוץ גבולות חדשים.
עם סיומה של האקספוזיציה אנחנו מתחילים להכיר את שחקני המשנה, ומקבלים רמיזה על העיקרון שאולי כולם נראים פחות או יותר אנושיים מבחוץ, אבל לכל אחד נתונים אחרים. כך למשל שתי הדמויות הראשונות שמוצגות הן דאטה – האנדרואיד חסר הרגשות, ודיאנה טרוי – היועצת האמפאטית. ניגודים מוחלטים. בנקודה זו מתגלה גם הכוח המניע מאחורי הפרק, קיו – דמות בעלת מאפיינים כמעט אליים (godlike) אשר גם הוא לובש צורת אנוש. קיו מגיע לראשונה במדי קפטן שהיו רלוונטיים לפי מאות שנה ומדבר באנגלית שייקספרית. הוא מנסה להמחיש כיצד הזמן עבר אבל האופי האנושי לא השתנה ועדיין מחפש רק עם מי בשכונה אפשר לריב. פיקארד טוען שהאנושות התפתחה, ושהבעיה היא עם צורות חיים צדקניות שלא מעוניינות ללמוד אלא רק לרדוף ולשפוט כל מה שהן לא מבינות או לא יכולות לסבול. האם פיקארד יצליח להוכיח לקיו שהמין האנושי התקדם בחיים? שאנחנו רק נראים אותו דבר אבל מבפנים אנחנו שונים?
פיקארד מתייעץ עם האמפטית והאנדרואיד, מחליט לפעול בניגוד לעצתם, ומודיע לצוות ש"אנחנו נראה מה ספינה מסוג גלקסיה יכולה לעשות", וש"אנחנו הולכים לאמץ את המנועים הרבה מעבר לגבולות הבטיחות". הוא רוצה לראות אם אנחנו יכולים לרוץ מהר יותר ממה שזה לא יהיה שם בחוץ. במילים אחרות, אם המין האנושי רוצה לזכות במשפט היקום ולהמשיך במשימה לחקר הבלתי נודע הגלקטי, הוא חייב לקחת יוזמה (אנטרפרייז) ולהסתכן קצת. אבל בשלב הזה פיקארד עדיין חושב במונחים הקונוונציונאלים, של אויב בעל מאפיינים הנמדדים באותו סולם כמו שלו.
כאשר פיקארד וציוותו מייצגים אותו, קיו מעמיד את המין האנושי למשפט באשמה של היותו גזע אלים ואכזרי. פיקארד מציע לקיו לבחון את צוותו כדי להוכיח שהמין האנושי השתנה, וקיו מקבל את ההצעה תוך הכרזה על ההתמודדות עם תחנת פארפוינט כמקרה המבחן.
בעוד קיו טוען שהמין האנושי סובב סביב הרס ומלחמה, תכליתה של משימת פארפוינט היא לקדם את חקר החלל כדי להגדיל את מאגר הידע האנושי – ההפך המוחלט מהרס, מלחמה וחוסר סובלנות.
ברור שיש משהו בלתי שגרתי בתחנת פארפוינט, אחרי הכל היא אמורה לייצג את גבול החלל הנחקר, ואנחנו מקבלים שורה של רמזים לכך שיש לתחנה סוג של תודעה עצמית. זהו סוג של קונספט שקשה לנו לקבל – גוף דומם בעל תודעה? תכף השולחן שלי יתלונן שהנחתי עליו קפה חם.
קבלה של הרעיון הזה דורשת סוג של פתיחות מחשבתית שאנחנו לא רגילים אליה. כמו שההולודק נותן תחושה מציאותית לחלוטין למרות שאנחנו יודעים שהוא רק מערכת של קרני אור ואשליות, עלינו להפנים את האפשרות שהעולם אינו כפי שהוא נחזה.
מסתבר שאולי על האנטרפרייז הדמויות דומות חיצונית ושונות פנימית, אבל בחלל הבלתי מוכר יכולות להיות דמויות שאינן דומות בדבר לאנושיות חיצונית אך מגלות תכונות אופי אנושיות כמו כאב, צער, סיפוק, נקמה, אושר והכרת תודה. למציאות הנראית דומה יכולות להיות מאפיינים פנימיים שונים, ולמציאות הנחזית כשונה יכולים להיות קווי אופי מוכרים להדהים.
הפרק הזה שודר בספטמבר 1987, אבל הרלוונטיות של המסר שלו לא דהתה לרגע: כדי שהאנושות תמשיך להתפתח ולמצות את הפוטנציאל שלה, עליה לשמור על ראש פתוח, לקחת סיכונים, ולקבל את האפשרות שיש עוד צדדים למציאות כפי שאנחנו מכירים אותה בחושינו.
.
טרקי ממדרגה ראשונה.